<h1>צרור החיים הדרך השביעי סימן ד'</h1>
<h2>דף כח:</h2>
ובשמונה ימי חנוכה גומרין בהן את ההלל בין יחיד בין ציבור, ומברכין לגמור את ההלל, ומדברי סופרים הוא, וכן י"ט ראשון של פסח וי"ט ראשון של עצרת ושמונת ימי החג. ובגולה שעושין שני ימים מספק גומרין שני ימים של פסח ותשעה ימי החג וב' ימים של עצרת, שמונת ימי חנוכה. נמצא כי בגולה הם אחד ועשרים יום. אבל בראש השנה ויום הכפורים הם ימי תשובה וספרי חיים ומתים פתוחים לפני הב"ה ואין אומרים שירה. ולא בפורים שקריאת המגילה היא ההלל.
ואלו הימים שגומרין בהן את ההלל שאמרנו, דינם כדין ק"ש, שבין פרק לפרק פוסק לשאול מפני הכבוד ולהשיב שלום לכל אדם. ובאמצע הפרק אינו פוסק אלא לשאול מפני היראה ומשיב מפני הכבוד כר' יהודה בק"ש, דהלכתא כותיה. וימים שאין גומרים בהם את ההלל כמו ימים אחרונים של פסח ויום טוב שני של עצרת ובימים של ראשי חדשים, אפילו באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם. וקריאת ההלל בר"ח מנהג, ומשום הכי מדלגים. וי"א דהואיל ומנהג הוא באלו הימים שאין גומרין בהן את ההלל, שאין מברכין עליו כלל, דאמנהגא אין מברכין. וכדאמרינן בסוכה (מ"ד, ב') חביט חביט ולא בריך, קא סבר מנהג נביאים הוא. אבל הסכמת ה"ר יצחק בן גיאת ורת"ם ז"ל שמברכין על ההלל שקורין בדילוג. וראיית ר"ת מדאמרי' (ברכות י"ד, א') והימים שאין יחיד גומר באמצע הפרק פוסק. ואי לא מברכין מאי פוסק. ואמאי אינו פוסק לכל אדם. ועוד מדרב סבר לאפסוקינהו (תענית כ"ח, ב'), ואי לא ברכו מתחלה היה לו להבין כי מנהג בעלמא הוא. ואע"פ דהוי מנהג דמנהג קריאה מברכין. ואין הפרש בין לברך, לקרא, ובין לגמור. ובארץ ישראל לא היו מברכין רק לקרא בימים שגומרין בהן את ההלל. אלא אחרונים נהגו כן כדי שיבינו הימים שמדלגין ומברכין לקרא, והימים שגומרין מברכין לגמור. אבל לענין ברכה הכל אחד. ומורי הרשב"א ז"ל סובר שמברכין בראשי חדשים לגמור. וכן נוהגים.
